בקצרה

ארגון שרוצה להיפטר ממחשבים בוחר בדרך כלל באחת משבע דרכים. שש מהן משאירות את המידע בלי טיפול מתועד, וחלקן גם מוותרות על הכסף.

ההבדל אינו בכוונה אלא במה נשאר בידכם אחרי. אם יידרש להוכיח מה קרה למידע, רק מסמך עונה — לא זיכרון, לא הסכם, ולא הנחה שמישהו טיפל בזה.

שבע הדרכים

הדרךמה הסיכוןכמה זה נפוץ
לזרוק לפח או למכולהאסור בחוק, והמידע יוצא שלםנפוץ מדי
לתת לעובדיםהמידע יוצא, ואין תיעוד בכללנפוץ מאוד
לתרום בלי מחיקהדליפת מידע עם קבלה על התרומהנפוץ
למכור ביד2אין מחיקה מאומתת ואין תעודהנפוץ
להשאיר במחסןהערך יורד, והסיכון נשארהנפוץ ביותר
לפרמט ולמכורפירמוט אינו מחיקה, במיוחד ב‑SSDנפוץ
ITAD מתועד—מה שצריך

למה פירמוט הוא הטעות הכי משכנעת

כי הוא מרגיש כמו טיפול. אבל מחיקת קובץ מוחקת את המצביע אליו ולא את הנתונים, ופירמוט מהיר עושה בערך אותו דבר. בכוננים מבוססי פלאש קיימים בלוקים שמורים שאינם נגישים למערכת ההפעלה כלל. וגם אילו הפירמוט היה מספיק — אין ממנו תעודה.

ומה עם תרומה?

תרומה היא מהלך מצוין, והדרך הסביבתית הטובה ביותר לסיים את חיי הציוד. התנאי היחיד: מחיקה מאומתת ותעודה לפני שהציוד יוצא. אחרת זו דליפת מידע עם אישור מס.

השאלה שמסדרת את הכול

„אם מחר יישאל מה קרה למידע שהיה על המחשב הזה — מה אני מראה?” כל דרך שאין לה תשובה במסמך היא הדרך הלא נכונה.

מקורות