בדיסק מכני, שכתוב על כל הסקטורים אכן מכסה את כל המשטח. ב‑SSD זה לא נכון: הבקר מנהל שכבת מיפוי פנימית, ויש בלוקים שמורים שמערכת ההפעלה אינה רואה ואינה יכולה לכתוב עליהם. שכתוב „מקצה לקצה” פשוט לא מגיע לשם.
לכן NIST SP 800-88 Rev. 2 אינו ממליץ על אותה שיטה לשני הסוגים. במדיה מבוססת פלאש משתמשים בפקודות המחיקה המובנות של ההתקן — Sanitize / Secure Erase / Crypto Erase — ולא בשכתוב בלבד. ותמיד עם אימות אחרי.
ההבדל בשורה אחת
| דיסק מכני (HDD) | כונן פלאש (SSD/NVMe) | |
|---|---|---|
| איך נשמר המידע | משטח מגנטי, מיפוי ישיר | תאי פלאש עם מיפוי משתנה |
| האם שכתוב מכסה הכול | כן | לא — יש בלוקים מוסתרים |
| השיטה הנכונה | שכתוב מאומת | פקודת Sanitize של ההתקן |
| כמה זמן | שעות — תלוי בקיבולת | דקות ברוב המקרים |
| אם ההתקן תקול | השמדה פיזית | השמדה פיזית |
ומה עם Crypto Erase?
בכונן שמצפין את עצמו ממילא, מחיקת מפתח ההצפנה הופכת את כל התוכן ללא קריא מיידית. זו שיטה מוכרת ומהירה מאוד — בתנאי שההצפנה הייתה פעילה מלכתחילה ושהמימוש מאומת. תוכנה שמזהה זאת נכון תבחר בה; תוכנה שלא — תשכתב ותחשוב שסיימה.
למה זה מעשי ולא תיאורטי
רוב המחשבים שיוצאים היום משימוש בארגונים הם SSD. כלומר ברירת המחדל היא דווקא המקרה המורכב, ולא ההפך. ספק שמריץ אותה תוכנה על הכול בלי להבחין בין סוגי מדיה מייצר תעודות שלא מכסות את מה שהן טוענות לכסות.
מה זה אומר לכם בפועל
בתעודה צריך להופיע גם סוג המדיה וגם השיטה. אם כתוב „שכתוב” על כונן SSD — שאלו למה.